פסק-דין בתיק ע"פ 1053/13

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן) שהרשיע את המערער בביצוע עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וגזר עליו שישה חודשי מאסר על תנאי, 350 שעות שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. הערעור מכוון להכרעת הדין ולגזר הדין כאחד.

כתב האישום

ביום 31.3.2009 הוגש נגד המערער וארבעה אחרים (להלן: הנאשמים) כתב אישום המייחס להם גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 בצירוף 335(1) ו-(2), 29(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כתב האישום תוקן ונאשם 5 נמחק ממנו. לפי כתב האישום המתוקן, המערער והנאשמים התגוררו בכפר קרע והיו בקשרי חברות; ובינם לבין מוחמד זחאלקה (להלן: המתלונן) הייתה היכרות מוקדמת. ביום 11.4.2008 בסמוך לשעה 10:00, בעת שהמתלונן היה בחצר בית הספר התיכון בכפר קרע, פנה אליו נאשם 4 בשעת ההפסקה וביקש ממנו להתלוות אליו אל מחוץ לבית הספר כדי לשוחח עימו. המתלונן נענה והלך עמו לחניה הסמוכה לבית הספר. בשלב זה המערער ונאשמים 3-2 ששהו בקרבת מקום, תקפו את המתלונן ביחד עם נאשם 4 ואדם נוסף, חבטו בו באגרופים ובעטו בגופו. בהמשך הרים המערער מהרצפה מוט ברזל, וכשעמד מאחורי המתלונן, הכה אותו באמצעותו בצווארו, בגבו ובידו השמאלית. באותה עת המשיכו נאשמים 4-2 והאחר להכות את המתלונן עד שעוברים ושבים הפרידו בין הנצים. כתוצאה ממעשי הנאשמים סבל המתלונן מחתך חודרני באורך של כ-15 ס"מ בצוואר מצד שמאל, משפשוף בצד השמאל העליון של גבו, מחבטה מתחת לעפעף שמאל, משפשופים בשפה ובלחיו הימנית, ומשפשוף באמה השמאלית. המתלונן נזקק לתפירת החתך בצווארו בהרדמה מקומית.

           בתשובה לכתב האישום, הודה המערער כי הכה את המתלונן באמצעות מוט ברזל. אולם לגרסתו הוא לא יזם את התקיפה, אלא התגונן מפני המתלונן. נאשמים 4-2 הכחישו מעורבות פלילית באירוע, וטענו כי ניסו להפריד בין המתקוטטים.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' קינן) פתח את הדיון בשאלה האם האירוע מושא כתב האישום היה תולדה של מפגש שיזם ותכנן המערער, כפי שטענה התביעה; או שמא היה זה מפגש אקראי, כפי שטען המערער. בית המשפט העדיף את גרסת התביעה בקובעו כי אין חולק שברקע האירוע עמד סכסוך קודם בין הצדדים. הנאשמים 2 ו-4 גרסו כי המפגש עם המתלונן היה יזום ולא אקראי, אך טענו שמטרתו הייתה פיוס; וכך גם טען נאשם 3 בהודעתו (הגם שחזר ממנה בבית המשפט). ממכלול העדויות הסיק בית המשפט שמדובר במפגש יזום. הנאשמים 4-2 העידו כי היו ביניהם קשרי חברות קרובים; כי הם נתלוו למערער והיו במקום בעת האירוע; וכי מעורבותם הסתכמה בניסיון להפריד בין הנצים. הוטעם כי גרסת התביעה מקבלת חיזוק מדברי המערער עצמו, שאף שהכחיש כי המפגש תוכנן מראש, אישר כי לאחר שהבחין במתלונן, הוא זה שפנה אליו ויזם שיחה שמטרתה להתפייס. המערער הודה כי הכה את המתלונן במוט ברזל, אך טען כי עשה זאת כהגנה עצמית, לאחר שהמתלונן תקף אותו במקל שהוציא מילקוטו. בית המשפט מצא שלהעדפת גרסת התביעה בנקודה זו יש השלכה מכרעת על טענת ההגנה העצמית של המערער, בהיותה שוללת את טענתו כי המתלונן הגיע למקום מצויד במקל שהוסתר בתיקו. זאת, משום שהמתלונן לא צפה את המפגש האלים עם המערער ועל כן לא היה לו צורך "להתחמש" כהכנה אליו. בית המשפט הוסיף כי התיאור שמסר המתלונן לגבי האופן שהמערער תקף אותו בהיותו עומד מאחוריו, כמו גם אופן אחיזתו במוט הברזל בצד ימין, תואמים את תיאור הפציעה בצידו השמאלי של הצוואר, כאמור בתעודה רפואית שהגישה התביעה. בית המשפט לא התעלם מכך שבעת מסירת הודעתו, לא סיפר המתלונן כי הרים מקל מהרצפה כדי להתגונן מפני המערער - דבר שהוזכר לראשונה בעדותו בבית המשפט - אולם מצא שאין בעדות המאוחרת כדי לפגום במהימנות גרסתו בכללותה. זאת, משום שהודעתו היחידה והלקונית נגבתה בסמוך לאחר האירוע, במרפאה, לאחר שהסתיים הטיפול הרפואי (תפירה תוך הרדמה מקומית) כשהוא שרוי בהלם, פחד וכאב. עוד נקבע כי הימנעות מגביית עדות נוספת מהמתלונן הייתה בבחינת מחדל חקירתי, אך אין במחדל זה כדי לפגום במהימנותו.

מסקנת בית המשפט בקשר ליתר הנאשמים הייתה שונה והוא החליט לזכותם. נקבע כי טענות המתלונן בעניינם היו לקוניות וכלליות, ולא כללו פירוט המאפשר לייחס מעשה זה או אחר למי מהם. בית המשפט דחה את ניסיונה של התביעה להוכיח את המיוחס לנאשמים 4-2 על בסיס עדותם של שני עדי ראייה: מוחמד מוחסין ואמיר מסראווה. אלה הפלילו את נאשמים 4-2 בהודעות שמסרו בסמוך לאחר האירוע, אך בבית המשפט לא זכרו את פרטי המקרה. הם הוכרזו עדים עוינים והודעותיהם הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ברם, בית המשפט קבע שאין להעדיף את אמרות החוץ על פני עדויותיהם בבית המשפט, בקבלו את גרסתם כי ההודעות נגבו מהם במהלך תשאול קולקטיבי שנערך בעת ששהו בחדר אחד עם אחרים ובהם המתלונן ואמו, ולאחר שזו ביקשה מהם לחתום על ההודעות ולתמוך בגרסת בנה. בית המשפט הוסיף כי מחדלה של המשטרה לגבות הודעות "סטריליות" משני עדים אלה ולהעמיק את חקירתם מונע הסתמכות על הודעותיהם, כל שכן העדפתן על פני העדויות שלהם בבית המשפט. נקבע כי מחדל זה מנע מנאשמים 4-2 לאמת את גרסתם מול גרסת עדי הראיה ביחס לטענתם של הראשונים כי חלקם בעימות התמצה בניסיון להפריד בין המתקוטטים. מעבר לדרוש ציין בית המשפט כי אף אם היה מקבל את ההודעות, הרי שבשל היותן לקוניות ונעדרות פירוט לא ניתן לבסס עליהן ממצאים מרשיעים, חד משמעיים, כלפי נאשמים 4-2, ומשכך יש לזכותם מחמת הספק.

לאחר מכן דן בית המשפט בטענת ההגנה העצמית שהעלה המערער. טענה זו נדחתה בראש ובראשונה על סמך הקביעה העובדתית שהמפגש האלים היה ביוזמתו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכח שהמערער היה נתון בסכנה מוחשית ומיידית לחייו, לחירותו, לגופו או לרכושו; וכי תגובתו עמדה ביחס סביר לאיום שהיה נתון בו. על רקע האמור נקבע כי המערער ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

בגזר הדין שקל בית המשפט לחומרה את חומרת מעשיו של המערער ואת הפגיעה שנגרמה למתלונן - חתך חודרני בצוואר באורך 15 ס"מ שהצריך תפירה בהרדמה מקומית והותיר על צווארו צלקת משמעותית. שירות המבחן לנוער הותיר את השאלה אם להרשיע את הנאשם לשיקול דעת בית המשפט משום שהמערער לא נטל אחריות מלאה על מעשיו, ועמד על טענתו שפגע במתלונן כהגנה עצמית. כשיקולים לקולה מנה בית המשפט את העובדה שבין הצדדים שרר סכסוך קודם ושהמתלונן לא היה "טלית שכולה תכלת", בין היתר משום שהרים מקל מהרצפה במהלך ההתקוטטות; וכי הנאשם לא "התחמש" מראש במוט הברזל כדי לפגוע במתלונן, אלא הרימו מהרצפה בזמן הקטטה. כמו כן ייחס בית המשפט משקל לנסיבותיו האישיות של המערער - קטין בעת ביצוע העבירה ובן כ-22 וחצי בעת שנגזר דינו; נעדר עבר פלילי, ולהוציא את המקרה הנוכחי, התנהגותו חיובית ועתידו לפניו. עברו הנקי מצביע כי מדובר בהסתבכות חד פעמית, וכי אין מדובר באדם שאימץ אורח חיים עברייני. בית המשפט הזכיר את ההתארכות הבלתי סבירה של ההליכים, ואת השיהוי בהגשת כתב האישום (יום אחד לפני תום התקופה שבמסגרתה מחויבים להגיש כתב אישום נגד קטין ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה). בירור המשפט נמשך אף הוא זמן רב, הן בשל הימנעות המאשימה מעריכת שימוע לנאשמים עד שבית המשפט הורה שייעשה כן בישיבה הראשונה בתיק, הן בשל דחיות מרובות שנתבקשו בעטיו של המתלונן שלא יכול היה להגיע לעדות בשל שהייתו בחו"ל לרגל לימודיו, ודחיות שביקשו הנאשמים מסיבות שונות. בית המשפט הוסיף כי במהלך שמיעת ההוכחות הסתבר שחקירת המשטרה הייתה שטחית ורשלנית, והכבידה על ניהול המשפט.

           בהתחשב באמור, גזר בית המשפט על המערער את העונשים האלה: שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; שירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות; ופיצוי למתלונן בסך של 10,000 ש"ח, שישולם בחמישה תשלומים חודשיים שהראשון בהם ביום 1.2.2013.

           לבקשת המערער, בהסכמת המשיבה, ולאחר שהמתלונן הותיר לשיקול דעת בית המשפט אם לעכב את תשלום הפיצוי (לאחר שכבר שילם 6,000 ש"ח על חשבון הפיצוי), עוכב ביצוע העונש על כל רכיביו עד להכרעה בערעור.

תמצית טענות הצדדים

הערעור מכוון הן להכרעת הדין הן לגזר הדין. אשר להכרעת הדין, נטען כי בית המשפט שגה בקביעתו שלא התקיימו התנאים לקיומה של הגנה עצמית; בכך שלא נתן אמון בגרסת המערער; בקביעתו שהמערער תכנן לפגוע במתלונן; בקביעתו כי המערער פגע במתלונן מאחור; בכך שלא ייחס משקל מתאים לכך שחקירת המשטרה הייתה שטחית ורשלנית, ושלא ראה במחדליה חיזוק לגרסת המערער; בכך שנתן אמון בגרסת המתלונן לאחר שנמצא כי הלה כבש את עדותו לגבי המקל. כמו כן נטען כי עריכת שימוע בדיעבד, לאחר שהוגש כתב אישום, היא פגם היורד לשורש העניין ומצדיק לבטל את ההרשעה. כך, בין היתר, משום שאם כתב האישום היה מוגש לאחר המועד שבו נערך השימוע (20.12.2009), התיק היה מתברר בבית המשפט לנוער (ראו סעיף 6 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 14), התשס"ח-2008, ס"ח 688).

אשר לגזר הדין, נטען כי בהינתן עברו הנקי של המערער; פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה; היותו קטין במועד ביצועה, מחדלי החקירה המשמעותיים; השיהוי בהגשת כתב האישום; אי-עריכת שימוע לפני הגשתו; וקצב ניהול המשפט - היה מקום להימנע מהרשעה, ולמצער כי יש להפחית את היקף השירות לתועלת הציבור שהושת עליו.

המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מנימוקיו. נטען כי עסקינן בערעור שנסב על קביעות עובדתיות שאין יסוד להתערב בהן. בית המשפט העדיף את גרסת המתלונן ושלל את גרסת המערער, לאחר ששמע את העדים והתרשם מהם. נטען כי בית המשפט נתן משקל למחדלי החקירה כמו גם לנסיבותיו האישיות של המערער ולהמלצת שירות המבחן, וגזר עליו עונש שהוא על הצד הנמוך ואין מקום להתערב בו.

דיון והכרעה